פרומפט גרוע מול פרומפט טוב

הדבר הכי מתסכל בהתחלה הוא שזה נראה שרירותי. אותה בקשה, פעם יוצא מצוין ופעם יוצא משהו שאפשר להדביק על כל ארגון בעולם.

זה לא שרירותי. ההבדל כמעט תמיד נמצא בארבעה דברים, ואפשר ללמוד אותם בישיבה אחת.

העיקרון: אתם לא נותנים הוראה, אתם מגדירים משימה

הטעות הבסיסית היא להתייחס לזה כמו לחיפוש בגוגל. בגוגל שתי מילים מספיקות, כי המנוע רק צריך למצוא. כאן המכונה צריכה לייצר, ולייצר בלי לדעת בשביל מי, באיזה פורמט, מאיזה חומר ובאיזה אורך זה לייצר משהו ממוצע.

ופלט ממוצע הוא בדיוק מה שכולם מקבלים כשהם מאוכזבים.

ארבעת הרכיבים שמשנים את זה:

1. תפקיד והקשר. מי קורא את זה ומה הוא צריך לעשות עם זה. שורה אחת.
2. מבנה מבוקש. אילו חלקים יש בפלט. בלי זה תקבלו פסקאות.
3. הגבלה למקור. מה מותר להסתמך עליו, ומה לכתוב כשמשהו חסר. זה הרכיב שהכי מונע המצאות.
4. אורך ואיסורים. כמה מילים, ואילו ניסוחים לא רוצים לראות.

נסו בעצמכם

למטה תמלול של ישיבה שכולנו מכירים. סמנו רכיבים וראו את הפרומפט ואת התוצאה משתנים. שימו לב במיוחד מה קורה כשמסמנים את הגבלה למקור.

השינוי המעניין הוא לא שהפלט נהיה ארוך יותר או יפה יותר. הוא נהיה ניתן לבדיקה. ברגע שכתוב “לא הוכרע”, אתם יודעים מה הסטטוס. בלי זה, המכונה ממציאה תאריך שנשמע סביר ואתם מגלים את זה בישיבה הבאה.

שלוש טעויות נפוצות

• להוסיף עוד ועוד הוראות במקום לתקן את הקיימות. פרומפט של שלושים שורות בדרך כלל גרוע מפרומפט של שש שורות מדויקות. אם הפלט לא טוב, כמעט תמיד חסר אחד מארבעת הרכיבים, לא חסרה עוד הוראה.
• לבקש “מקצועי” או “משכנע”. אלה מילים שלא אומרות כלום. “בלי סופרלטיבים, עד 150 מילים, בגוף שני” אומר משהו.
• לנסח מחדש מאפס כשלא יוצא טוב. כמעט תמיד עדיף להגיד מה לא עבד בתשובה הקודמת ולבקש תיקון נקודתי. שיחה בסבבים מגיעה רחוק יותר מניסוח מושלם בניסיון אחד.